<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"ס</h1>
<h2>דף כא:</h2>
וכל מי שגונב לחבירו הן איש הן אשה הן קטן הן גדול ונותן או מוכר לחבירו לא עשה ולא כלום דקיימא לן כאביי דאמר דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וההיא דגנב וגזלן ירדן מוקי לה בלסטים מזויין ומתנתו לא הוי מתנה. אסור ליקח דבר הנגנב, אדם שגנב ומכר והקונה לא יודע שבאו מגניבה ולקח' הבעלים ישלמו לו הדמים שקנה אותו בשביל תקנת השוק ואם ידע שגנובים הם וקנאם הפסיד מעותיו ויחזיר המקח אבל אותו שמכר יחזיר לו הדמים כי קיימא לן הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו ולא אמרינן מעות מתנה ואם גנב ופרע לאדם בחובו או בהקפו חייב (לשלם) [להחזיר] כי אדעתא דהכי לא הלוה לו והוא ילך ויתבע מעותיו מן הגנב והלואתו. גוי שגנב לישראל ומכר לישראל אחר יש לו להחזירה כמו שקנה אותן ואם ידע שגנב אותן מישראל וקנאם הפסיד מעותיו ויחזירם בלא דמים אבל אם גנב אותו ממנו ואנו יודעים שאותו ישראל נתיאש מהם זה שקנאם הרי הם שלו אבל אם ספרים של ישראל ובא הגוי ומכר אותם לישראל צריך להחזיר לו כמו שקנאם דכיון שהוא יודע שלא ימכרם כי אם לישראל ישראל לא מיאש ואם בא בעל הגניבה והתרה לכל אל תקחו את הגניבה כי יחזירם לי בדמים מועטים והלך וקנה אותם חייב להחזירם לו בדמים מועטים כפי מה שהיה רוצה ליתן לגוי כי מאחר שמכיר הגנב ולקח זה ממנו איהו דאפסיד אנפשיה אבל בקרקע יש דין אחר לפי שקרקע אינה נגזלת.
המוצא הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנה חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דיאוש כדי לא קני נשתנית הגניבה ביד הגנב קנאה אפילו לפני יאוש ואינו משלם אלא כמשפט דמי הגזל.
<h2>דף מ:</h2>
שומר שגנב מרשותו כגון שגנב סלע או טלה מן העדר שהופקד אצלו אם יש עדים עליו חייב בכפילו ואף על פי שהחזיר הסלע למקומה והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו כאילו לא החזיר כלום עד שיודיע את בעליו שכך אומר ר' עקיבא בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ח) ואע"פ שרבי ישמעאל חולק עליו ופוטר כשהחזירו מכל מקום הלכה כר' עקיבא מחבירו, ור"י ז"ל פוסק כר' ישמעאל שאנו מעמידים בפרק המפקיד (ב"מ מ') סתם המשנה כמותו אבל הגונב סלע מחבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו קיימא לן כר' יוחנן שאומר שם (ב"ק קי"ח) שאם ידעו הבעלים בגנבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה מעותיו מכיסו ומצא המניין שלם פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אפילו מניין אינו צריך אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר באחריותו במה דברים אמורים בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מן העדר של חבירו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו ואם מנו הצאן והיא שלימה פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו אע"פ שמנו הצאן והיא שלימה חייב באחריותו עד שיודעים הבעלים כדי שישמרו הטלה הגנוב שהרי למד פסיעת חיצוניות ומתוך כך קל לברוח שכן אומר שם רב חסדא בפרק הגוזל האחרון (שם) וכן הלכה.
<h2>דף מג.</h2>
אמר רב גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם הקרן בשעת הגניבה שהרי שנינו (ב"ק צ"ג ע"ב) כל הגזלנין כשעת הגזילה משלמין גם על היוקר אבל תשלומי ד' וה' וכפל בשעת העמדה בדין. אמר רבא בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג) ומודה אם היה שוה בשעת הגזילה או הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או מכרו משלם הכל כשעת העמדה בדין שהואיל אילו היתה בעין היתה חוזרת נמצאת ששעת הגזילה היא שעת שחיטה או שעת שבירתן ואם מתה הבהמה או נאבד הכלי מאליו משלם קרן כשעת הגניבה שהרי עכשיו לא נגע בה ועל מה אתה מחייבו על שעת הגניבה באותה שעה לא היתה שוה כי אם שנים אבל תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין אע"פ שהוקר ומודה רב בזה כדמוכח במרובה (ב"ק ע"א).
<h2>דף צו:</h2>
אמרי' פרק קמא דבבא קמא (דף י"א) אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל שמין לנזקין ולשואל פירש רשב"ם (ב"מ דף צ"ו ד"ה זיל שלים) אין שמין להם כשעת מיתה ושבירה אלא מקבלין הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין הלכך גנב וגזלן יחזרו הנבילה או השברים כדמים שהם שוים בשעת העמדה בדין ועליהם ישלמו כל התשלומין. מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ומסקינן שהשואל דינו בנזקין שהניזק מקבל הפחת. בפרק מרובה (ב"ק ס"ח) שוין ר' יוחנן ורב נחמן שגנב וטבח ומכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ד' וה' ואין צריך לומר אם טבח ומכר לאחר לאחר יאוש שהיא משלם ד' וה' שהרי הועילו מעשיו וקנה לוקח.
